מאמר מספר 57 – המשבר בקוסמולוגיה - המשך

מאמר מספר 57 – המשבר בקוסמולוגיה - המשך

מאת עמי אור

עובד על פי מאמר בסיינטיפיק אמריקן

המאמר חולק לשני חלקים. בחלק הראשון (מאמר 56) מידע רקע והסבר מונחים שהבנתם תאפשר להבין את המשבר בקוסמולוגיה המתואר במאמר זה.

 במאמרים קודמים סקרתי מהי האנרגיה האפלה, איך מודדים מרחקים קוסמיים, מהי הסחה לאדום ומהי קרינת הרקע הקוסמית.

בסוף שנות התשעים במאה הקודמת, נפל דבר בקוסמולוגיה. על פי מדידת עוצמת ההארה של סופרנובות מסוג A1 נמצא כי היקום מאיץ את התפשטותו מה שהוביל לגילוי האנרגיה האפלה.

 אם כך האם הבעיה קיימת במודל או בשיטות המדידה שלנו?

אם הבעיה היא בשיטות המדידה שלנו – המשמעות היא כי עלינו לחפש אמצעי מדידה אחר למרחקים קוסמולוגים ועל פיו לאשש או להפריך את התאוריות הקיימות. אם הבעיה היא במודל – המשמעות היא שכל הקוסמולוגיה והאסטרופיזיקה, נמצאות בסכנה וכי אולי תיאוריות שעד היום חשבנו שהן נכונות צריכות להיבדק מחדש.

 ועכשיו להסבר למה קיים משבר בקוסמולוגיה:

בשנים האחרונות צצה אי-התאמה בין שתי דרכים למדידת קצב התפשטות היקום, גודל הקרוי "קבוע האבל" (H0). מדידות שהחלו ביקום בן זמננו ונעו אחורה לשלבים יותר ויותר מוקדמים, הראו באופן עקבי ערך אחד עבור הקבוע. אולם מדידות שמתחילות בשלבים הראשוניים של היקום (הקרינה הקוסמית) ונעות מהם קדימה מתעקשות לחזות ערך אחר – שמעיד שהיקום מתפשט מהר מכפי שחשבנו.

מבחינה מתמטית מדובר בסטייה קלה, אבל – כמו שקורה לעיתים קרובות כשמנפחים סטיות מתמטיות קלות לקנה המידה הגדול של היקום – היא משמעותית מבחינה קוסמית. ידיעת קצב ההתפשטות הנוכחי של היקום מסייעת לקוסמולוגים להסיק במבט לאחור בזמן, מהו גילו של היקום. היא גם מאפשרת להם להתבונן קדימה בזמן כדי להסיק מתי, על פי התיאוריה הנוכחית, החלל הבין-גלקטי יהיה עצום עד כדי כך שמעבר לסביבתנו הקרובה ביותר הקוסמוס ייראה שומם לחלוטין. ידיעת הערך המדויק של קבוע האבל תוכל אפילו לשפוך אור על טבעה של האנרגיה האפלה המניעה את ההאצה הזו.

נכון להיום, מדידות היקום המוקדם במבט קדימה חוזות ערך אחד עבור קבוע האבל, והמדידות לאחור מהיקום בן זמננו, מגלות ערך אחר. זוהי המהות של המשבר.

מצב כזה אינו נדיר במדע. בדרך כלל הוא נעלם אחרי מדידה מדוקדקת יותר – וההנחה שהוא ייעלם, שיככה את חששות הקוסמולוגים בעשר השנים האחרונות. אבל לא זו בלבד שהאי-התאמה הזו לא נעלמה, אפשר לומר שהיא אפילו החמירה עם השנים, כשכל אחת מקבוצות המדידות, הופכת לעיקשת יותר. כעת כולם כבר מסכימים שיש כאן בעיה.

איש אינו טוען שהמודל הקוסמולוגי הסטנדרטי שגוי מיסודו. אבל משהו שגוי – אולי משהו בתצפיות או בפרשנות שלהן, או בצורת המדידה, אם כי אף אחד מהתרחישים האלו איננו סביר. המצב הזה משאיר אותנו עם אפשרות אחת אחרונה – לא סבירה באותה מידה, אבל פחות ופחות מופרכת: יש פגם כלשהו במודל הקוסמולוגי עצמו.

בשנת 1925 הצעיד האסטרונום האמריקאי אדווין האבל, את התחום צעד ענק להפיכת הקוסמולוגיה למדע ניסויי, כשהכריז כי פתר תעלומה בת מאות שנים בנוגע לזהותם של כתמים בשמים – שהאסטרונומים כינו "ערפיליות". האם הערפיליות הן תצורות גזיות השוכנות בתוך הגלקסיה שלנו? אם כן, אז אולי חופת הכוכבים הזאת, הנפרשת הרחק לכל עבר עד למרחק הגדול ביותר שהטלסקופים החזקים ביותר של הימים ההם, יכלו לראות, הייתה היקום כולו. או שמא הערפיליות האלו הן "איי יקומים", כפי שגלקסיות כונו אז, עצמאיים? האבל גילה שלפחות ערפילית אחת מתאימה לאפשרות השנייה: הגוף השמיימי שאנו קוראים לו כיום גלקסיית אנדרומדה.

יתר על כן, כשהאבל התבונן באור המגיע מערפיליות אחרות, הוא גילה שאורכי הגל שלהן נמתחים לעבר הקצה האדום של הספקטרום הנראה, מה שהעיד שכל אחד ואחד מהם מתרחקת בהתמדה מכדור הארץ. (מהירות האור נשארת קבועה. מה שמשתנה זה המרחק בין שיאי הגל, והאורך הזה קובע את הצבע). בשנת 1927, הפיזיקאי והכומר הבלגי, ז'ורז' למטר, (Lemaître) זיהה דפוס: ככל שהגלקסיה רחוקה יותר, כך גדלה ההסטה שלה לאדום. ככל שהיא רחוקה יותר, כך היא נסוגה מהר יותר. בשנת 1929 הגיע האבל בכוחות עצמו לאותה מסקנה: היקום מתפשט.

המצב השתנה ב - 1965, כששני מאמרים פורסמו במקביל בכתב העת Astrophysical Journal. המאמר הראשון, שחיברו ארבעה פיזיקאים מאוניברסיטת פרינסטון, חזה את הטמפרטורה הנוכחית של יקום שהגיח מתוך כדור אש בראשיתי. המאמר השני, מאת שני אסטרונומים ממעבדות בל, דיווח על המדידות של הטמפרטורה הזו.

אנטנת הרדיו של מעבדות בל קלטה רעש בדומה לרעש שמשמיע מקלט טלוויזיה שאינו מכוון לתחנה, כלומר קרינה שמגיעה מכל כיוון בשמים. כל מאמצי המדענים (וילסון ופנזיאס) לנקות את האנטנות (הם אפילו חשבו שחריוני היונים גורמים להופעת רעש) או לעשות כל מעשה אחר, לא שינתה את המצב, הרעש, שאח"כ הסתבר כי הוא קרינת הרקע הקוסמית, המשיך להיקלט באנטנה – ונודע בהמשך בתור קרינת הרקע הקוסמית בגלי מיקרו (CMB). הטמפרטורה שהמדענים גזרו ממנה, כ - 3 מעלות מעל האפס המוחלט, לא התאימה בדיוק לתחזית של שותפיהם מפרינסטון שהוזכרו למעלה, אולם בהתחשב בזה שזו הייתה רק מדידה ראשונה, הקירבה בין הנתונים הספיקה כדי ליצור קונצנזוס סביב פרשנות המפץ הגדול  - כאחד מהאישושים לתיאוריה זו.

בשנת 1970 פרסם אלן ר' סאנדג' (Sandage), בן-חסותו לשעבר של האבל, מאמר רב-השפעה בכתב העת Physics Today, שגיבש בפועל את תוכנית המחקר של המדע החדש הזה, בעשרות השנים הבאות: "קוסמולוגיה: חיפוש אחרי שני מספרים". מספר אחד, אמר סאנדג', היה הקצב הנוכחי של התפשטות היקום – קבוע האבל. המספר השני היה הקצב שבו ההתפשטות מאיטה – פרמטר התאוטה.

הערך הראשון שהמדענים הגיעו להסכמה לגביו, היה ערכו של המספר השני. בשלהי שנות ה - 90 התגייסו שתי קבוצות של מדענים, בנפרד זו מזו, לנסות למדוד את התאוטה על סמך הנחה פשוטה וכלי פשוט. ההנחה הייתה שביקום מתפשט שהחומר בתוכו מקיים אינטראקציות כבידתיות עם כל שאר החומר – כל דבר מושך את כל שאר הדברים, כך שההתפשטות חייבת להאט. הכלי היה סופרנובות מסוג Ia, כוכבים מתפוצצים שהאסטרונומים קיוו להשתמש בהם בתור "נרות תקניים" – כלומר מקורות אור שיהיו זהים תמיד, כך שיהיה אפשר להסיק את מרחקם היחסי על פי הבהירות שלהם. האסטרונומים הניחו שאם ההתפשטות מאיטה, אזי במרחק עצום כלשהו מכדור הארץ הסופרנובה תהיה קרובה יותר, ולפיכך בהירה יותר, ממה שהיה אילו היקום היה גדל בקצב קבוע.

 אולם שתי הקבוצות גילו, באופן בלתי תלוי, שהסופרנובות הרחוקות ביותר היו עמומות יותר מהצפוי ולכן רחוקות יותר. בשנת 1998 הן הכריזו את מסקנתן: התפשטות היקום אינה מאיטה. היא מאיצה. הסיבה לתאוצה הזאת תכונה בהמשך "אנרגיה אפלה" – שם שיש להשתמש בו לעת עתה עד שמישהו או מישהי יגלו מה היא באמת.

 ערכו של המספר הראשון של סאנדג' – קבוע האבל – התקבל זמן קצר לאחר מכן. במשך עשרות שנים היה המספר הזה שנוי במחלוקת בקרב אסטרונומים. סאנדג' עצמו טען ש-H0 צריך להיות בסביבות 50 (קצב ההתפשטות מבוטא ביחידות של קילומטרים לשנייה ל-3.26 מיליון שנות אור), ערך שממנו נובע שגיל היקום הוא כ - 20 מיליארד שנה. אסטרונומים אחרים נטו יותר לכיוון H0 שקרוב ל - 100, המתאים לגיל של כעשרה מיליארדי שנים. אי ההתאמה הייתה מביכה: אפילו מדע שנמצא בחיתוליו אמור להיות מסוגל לצמצם את ערכו של מספר יסודי לטווח הנמוך מפי שניים.

 מבט מהיקום המוקדם

בשנים האחרונות התחילו חוקרים להשתמש גם בגישה הנגדית, כלומר בקרינת הרקע הקוסמית. הם מתחילים בנקודה רחוקה ככל האפשר ונעים קדימה אל ההווה. נקודת הגבול – הפרגוד המפריד בין מה שאנחנו יכולים לראות לבין מה שאיננו יכולים לראות, בין היקום "המוקדם" ו"המאוחר" – היא אותה קרינת רקע בגלי מיקרו שזיהו האסטרונומים רוברט וילסון (Wilson) וארנו פנזיאס (Penzias) שהשתמשו באנטנות של מעבדות בל בשנות ה - 60, כמוזכר.

אפשר למדוד את קבוע האבל גם בעזרת קרינת הרקע הקוסמית שממלאת את כל השמיים. הקרינה הזאת היא עקבות האור שהותיר המפץ הגדול, בשלב שבו היקום היה מרחב של פלזמה דחוסה ומבעבעת וגילו לא עלה על 380 אלף שנה. הקרינה שהדהדה דרך הפלזמה הזאת יצרה בחומר אזורים דחוסים יותר ודחוסים פחות, שהותירו בקרינת הרקע עקבות בצורת הבדלים דקים בטמפרטורה. חקירת הגודל של השינויים האלו ותכונות אחרות שלהם מאפשרת לקוסמולוגים להשתמש בהם בתור "סרגל תקני" – אמת מידה למיפוי גדילת היקום והתפתחותו לאחר מכן. מהמחקרים הללו אפשר, לאחר מכן, לאמוד את קבוע האבל.

קרינת הרקע היא קרינה קדמונית שנותרה מהתקופה שבה היקום הצעיר, שהיה אז בן 380 אלף שנה בלבד, התקרר מספיק כדי לאפשר לאטומי מימן להיווצר, לפזר את הערפל הסמיך של פרוטונים ואלקטרונים חופשיים ולפנות ביקום די מקום לתנועת פוטוני אור. אומנם התמונה הראשונה של קרינת הרקע שהפיקו מעבדות בל תיארה מרחב חלק ואחיד, אבל התיאורטיקנים שיערו שאם יגדילו את ההפרדה (רזולוציה), קרינת הרקע תחשוף הבדלים קטנים בטמפרטורה שמייצגים את זרעי הצפיפות שיתפתחו בסופו של דבר למבנה היקום שאנחנו מכירים כיום – מבנה רשת העכביש של גלקסיות, צבירי גלקסיות וצבירי-על של גלקסיות.

 בשנת 1992, גשושית החלל הראשונה למדידת קרינת הרקע, הלוויין קובי (Cosmic Background Explorer), גילתה את ההבדלים המכוננים האלו; בשנת 2003 סיפקה גשושית חלל אחרת – גשושית אַנְאִיזוטרופְּיָת קרינת המיקרו ע"ש וילקינסון (WMAP) הפרדה הרבה יותר גבוהה – ברמה שאפשרה לפיזיקאים לזהות את ההפרשים המזעריים האלה. כמצופה מגלי הלם ביקום המוקדם שנעו במהירות קרובה למהירות האור במשך 380 אלף שנה, ל"נקודות" בקרינת הרקע יש רדיוס משותף שאורכו כ - 380 אלף שנות אור. ומאחר שהנקודות הללו גדלו והפכו ליקום שאנו חוקרים כיום, קוסמולוגים יכולים להשתמש בגודל ההתחלתי הזה בתור "סרגל תקני" שיסייע להם למדוד את היקף הגידול וההתפשטות של המבנה בקנה מידה גדול עד ימינו. המדידות האלו חושפות בתורן את קצב ההתפשטות – קבוע האבל.

 המדידה הראשונה של קבוע האבל מ-WMAP עמדה על 72±5 קילומטר לשנייה למגה פארסק. מושלם. המספר הזה התאים בדיוק לממצאי טלסקופ האבל, עם בונוס – צמצום טווח השגיאה. הממצאים שסיפק WMAP בהמשך היו קצת יותר נמוכים: 73 בשנת 2007, 72 בשנת 2009, 70 בשנת 2011. אבל זה בסדר: טווחי השגיאה של המדידות של SH0ES (ראה להלן) ושל WMAP עדיין חפפו בתחום שבין 72 ו-73.

אבל ב-2013 שני שולי השגיאה כבר כמעט שלא חפפו. הממצא המעודכן ביותר של SH0ES הראה אז שקבוע האבל הוא 74±2, והממצא הסופי של WMAP הראה קבוע האבל של 70±2. ואפילו אז עדיין לא הייתה סיבה לדאוג. שתי השיטות יכלו להסכים על ערך של 72. היה ברור שככל שהטכנולוגיה והמתודולוגיה ישתפרו, כך ממצאי אחת השיטות יתחילו לנטות לכיוון אלה של האחרת – אולי כבר כשיגיעו הנתונים הראשונים מטלסקופ החלל פלנק של סוכנות החלל האירופית, שהחליף את WMAP.

המידע החדש הזה הגיע הגיעו בשנת 2014: 67.4±1.4. כבר לא הייתה חפיפה בטווח השגיאה – רחוק מכך. ובהמשך התברר שהנתונים שהגיעו מפלנק בהמשך עקביים לא פחות מאלו של SH0ES. הערך שקבע פלנק לקבוע האבל נשאר 67, וטווח השגיאה הצטמק ל-1, ולאחר מכן, ב-2018, לפחות מ-1 -

67.4 0.5± ק"מ לשנייה למגה פארסק.

 בשנת 2001 השלים המיזם המרכזי של טלסקופ החלל האבל את המדידה המהימנה הראשונה של קבוע האבל. הנרות התקניים במדידותיו היו משתנים קפאידיים, כלומר כוכבים שמתבהרים ומתעמעמים בדפוס קבוע הנובע מהבהירות המוחלטת שלהם. מסקנתו של המיזם המרכזי הייתה פשרה בין שני הערכים הקודמים: 72±8.

את הפרויקט הבא לחיפוש אחר הקבוע בכלים אסטרונומיים בלבד ערך צוות בשם SH0ES (קיצור של "סופרנובות, H0, עבור משוואת המצב של האנרגיה האפלה"), בניהולו של אדם ג' ריס (Riess), שהיה בין הזוכים בפרס נובל בפיזיקה לשנת 2011 לרגל התפקיד שמילא בגילוי האצת ההתפשטות בשנת 1998. הנרות התקניים היו הפעם גם קפאידיים וגם סופרנובות מסוג Ia, שכללו כמה מהסופרנובות הרחוקות ביותר שנצפו אי פעם. הממצא הראשוני, ב-2005, היה 73±4, כמעט זהה לזה של המיזם המרכזי של טלסקופ האבל, אבל עם טווח שגיאה קטן יותר. מאז ועד היום סיפק צוות SH0ES עדכונים סדירים, שנעו כולם סביב אותו ערך עם טווח שגיאה קטן והולך. התוצאה העדכנית ביותר,  עומדת על 73.5±1.42.

 ההפרשים בין המדידות האלה האחת של הקרינה הקוסמית בה קבוע האבל הוא ±0.5 67.4  ק"מ לשנייה למגה פארסק והשני של SH0ES  שהוא   73.5±1.42 ק"מ לשנייה למגה פארסק היא המהות של המשבר בקוסמולוגיה.

 המונח המדעי המקובל לתיאור מצב משברי כזה הוא "מתיחוּת", וזאת אכן הייתה כותרת הכנס שנערך במכון קאוולי לפיזיקה תיאורטית (KITP) בסנטה ברברה שבקליפורניה בקיץ 2019: "מתיחויות בין היקום המוקדם ליקום המאוחר". הדובר הראשון היה ריס, ובסיום הרצאתו הוא פנה לחתן פרס נובל אחר שישב באולם, פיזיקאי החלקיקים דיוויד גרוס שעמד בעבר בראש המכון, ושאל אותו לדעתו: האם יש לנו "מתיחות" או "בעיה"?

גרוס הזהיר בתחילה שאבחנות כאלו הן "שרירותיות". ואז אמר, "אבל כן, אני חושב שאתה יכול לקרוא לזה בעיה". עשרים דקות לאחר מכן, בתום פרק השאלות והתשובות, הוא תיקן את הערכתו. בפיזיקת חלקיקים, אמר, "לא היינו קוראים לזה מתיחות או בעיה, אלא משבר".

"בסדר", סיכם ריס. "אז חברים, אנחנו במשבר".

 האפשרות הראשונה היא שמשהו שגוי בחקר היקום המאוחר. חוסנו של "סולם מרחקים" קוסמי שנמתח הלאה והלאה לאורך היקום נגזר מעוצמת שלביו – הנרות התקניים. כמו בכל תצפית מדעית, אין מנוס משגיאות שיטתיות.

ריבים כאלה לא משאירים לפיזיקאֵים הרבה ברירה מלבד להסיק ששורש הבעיה הוא אכן האסטרונומים והשגיאות הכרוכות בשיטת סולם המרחקים. אבל הרי גם תצפיות על קרינת הרקע וגם הסרגל הקוסמי מועדים לשגיאות שיטתיות, נכון? עקרונית, כן. אבל רק אסטרונומים מעטים (אם בכלל יש כאלה) סבורים שהבעיה טמונה בתצפיות של פלנק, שלדעת הפיזיקאים הגיעו עד לקצה גבול הדיוק האפשרי במדידת עבור תצפיות חלל של קרינת הרקע.

 במילים אחרות, ייתכן שלעולם לא נשיג מדידות טובות יותר של קרינת הרקע מאלה של פלנק. "הנתונים מרהיבים", אומר האסטרונום ניקולס סאנטזף (Suntzeff) מאוניברסיטת טקסס, ששיתף פעולה עם פרידמן וגם עם ריס, אבל בהקשרים שאינם נוגעים לקבוע האבל. "וכמו כן, תצפיות בלתי תלויות" בקרינת הרקע – שנעשו בטלסקופ הקוטב הדרומי ובמערך המילימטרי הגדול של אטקאמה (ALMA) – "מראות שאין שום שגיאות".

אם המקור למתיחות האבל אינו תצפיות של היקום המאוחר או המוקדם, אזי לא נותרה לקוסמולוגים ברירה אלא לבחון את האפשרות השלישית: "פיזיקה חדשה".

הקוסמולוגים החלו אפוא להשתעשע באפשרות המהפכנית – אם כי לא בהכרח מרה – שהמודל הקוסמולוגי הסטנדרטי שונה ממה שחשבו.

אחד הגורמים האפשריים שעשוי להשפיע על הבנתנו את גידול היקום הוא ספק בנוגע לאוכלוסיית החלקיקים ביקום.

רוב המדענים החיים כיום מבוגרים מספיק כדי לזכור מקרה אחר שבו התצפית סטתה מהתיאוריה: "בעיית חלקיקי הניטרינו מהשמש", ויכוח שנמשך עשרות שנים בנוגע לחלקיקי ניטרינו-אלקטרון המגיעים מהשמש. התיאורטיקנים חזו כמות מסויימת; גלאֵי ניטרינו מצאו כמות אחרת. הפיזיקאים חשדו שיש שגיאות שיטתיות בתצפיות. האסטרונומים פקפקו בשלמות התיאוריה.

כמו במקרה של מתיחות קבוע האבל, אף צד לא סטה מעמדתו כמלוא הנימה – עד סוף המילניום, אך אז הופתעו חוקרים לגלות שלחלקיקי ניטרינו יש מסה; התיאורטיקאים תיקנו את המודל הסטנדרטי של פיזיקת החלקיקים בהתאם לתגלית.

תיקון דומה כעת – למשל סוג חדש של ניטרינו ביקום המוקדם – עשוי לשנות את התפלגות המסה והאנרגיה בדיוק במידה הדרושה כדי להסביר את הפערים במדידה.

הסבר אפשרי אחר הוא שהשפעת האנרגיה האפלה משתנה עם הזמן – חלופה מתקבלת על הדעת, בהתחשב בכך שהקוסמולוגים אינם יודעים איך האנרגיה האפלה פועלת, ואפילו לא מה היא בכלל.

"נחוץ תיקון קטן במקום כלשהו כדי שהמספרים יתאזנו", אומר סאנטזף. "זוהי פיזיקה חדשה, וזה מה שמרגש את הקוסמולוגים – סדק בחומה של המודל הסטנדרטי, משהו חדש שאפשר להתקדם אתו".

כולם יודעים מה הצעד הבא שלהם. התצפיתנים ממתינים לנתונים מ"גאיה", מצפה של סוכנות החלל האירופית שמבטיח לספק לנו בזמן הקרוב מדידות מדויקות באופן חסר תקדים של המרחקים אל יותר ממיליארד כוכבים בגלקסיה שלנו. אם המדידות האלו לא יתאימו לערכים שהאסטרונומים השתמשו בהם לשלב הראשון בסולם המרחקים, אולי יתברר שבכל זאת הבעיה היו שגיאות שיטתיות. במקביל, תיאורטיקנים ימשיכו להציע פרשניות חלופיות של היקום. אולם עד כה הם לא מצאו פרשנות שעומדת בבחינה מדוקדקת של הקהילה המדעית. שם, כחומה בצורה החוסמת כל פריצת דרך, תישאר לעת עתה אותה מתיחות – או בעיה, או משבר: ביקום בלתי מדעי למחצה שבו חיים בכפיפה אחת קבוע האבל חזוי של 67 לעומת קבוע נצפה של 74.

המודל הקוסמולוגי הסטנדרטי היה ונותר אחת מפסגות ההישגים של המדע בדורנו. במשך יובל שנים הקוסמולוגיה הבשילה, מהשערה גרידא עד (כמעט) ודאות. ייתכן שהיא פחות שלמה מכפי שחשבו הקוסמולוגים אפילו לפני שנה, אולם היא נשארת אות ומופת לאופן שבו המדע פועל כשהוא במיטבו: הוא מעלה שאלות, הוא מספק תשובות, והוא מפנה את מבטנו אל המסתורין.

 פתרון אפשרי אחר למשבר הוא למצוא שיטת מדידה אחרת למרחקים קוסמיים הועלה רעיון של שימוש בגלי כבידה הנפלטים מהתנגשויות של שני כוכבי ניטרונים או של שני חורים שחורים. לגלי כבידה אלה היתרון שהם נושאים איתם מידע על המרחק וגם על הזמן ולכן ניתן להשתמש בהם לחישוב הקבוע של האבל. הבעיה כרגע היא כי המכשירים שלנו לגילוי גלי כבידה אינם רגישים מספיק. גלאי LIGO מושבת כרגע בכלל. 

אז מה הפתרון?